יעוץ במשברים זוגיים ומשפחתיים

יעוץ במשברים זוגיים ומשפחתיים

מה קורה כשחלום הזוגיות נשבר?
מה קורה כשהמשפחה מפסיקה לתפקד?
מה קורה כשאין יותר תקשורת או שהתקשורת היא כעוסה וביקורתית?
מה אם יש לכם רצון להחזיר את ההקשבה, השיתוף והאהבה לחיי המשפחה?
 
אין זוג שלא חווה משברים. אין משפחה שלא חווה קשיים. רוב המשברים מבוססים על תקשורת לקויה ועל פערים בין ציפיות למציאות. לרוב הקושי נובע מחוסר הכרות אמיתית של כל אחד מבני הזוג או המשפחה את עצמו ומתוך כן האדם מאמץ לעצמו תפקידים או דימויים שרק מרחיקים אות עוד יותר ממהותו. שיטת העבודה בה אני נוקט מתבססת על תהליך של הכרות אמיתי של האינדיבידואל את עצמו ובתוך כך הכירות מחודשת אחד את השני. ללא מסיכות, ללא תפקידים וללא תגובות אוטומטיות. במקביל נתרגל הקשבה ושיתוף המבוסס על "אני" "רגשי" – הבעה תחושתית שלי ושל צרכי. בדרך זו נוכל לראות את האדם האמיתי שמאחורי בן או בת הזוג שלי, ילדי או הורי, ולהיפגש שוב לשיחה ואהבה.
סיפור מקרה: ממשפחה מפוזרת למשפחה מחוברת
משפחה נורמטיבית. מבחוץ הכול נראה תקין. אמא, אבא, שתי בנות ובן. שלשה נכדים. מבפנים לא נשאר הרבה מהבית התוסס שהיה פעם. אח אחד באוסטרליה, ושתי אחיות שמדברות עם המשפחה רק כשצריך משהו. השיחות בניהם הופכות נדירות וכשהן קורות מדברים על עניינים חסרי משמעות או שרבים. לאימא נמאס מהמצב. היא לא רוצה לחכות למוות שלה (שעוד רחוק) כדי שהמשפחה תתאחד. היא רוצה את משפחתה כאן ועכשיו. באומץ היא מחליטה לזמן את המשפחה הגרעינית, ללא ילדים וללא בני זוג, לפגישה משותפת. כדי שזה לא ייגרר שוב להאשמות הדדיות ולריבים היא מבקשת שאנחה אותם.
אנחנו מפנים יום שלם ונפגשים. בשיחה אני מעודד את כולם לדבר על הכול, פתוח, ורק הנחייה אחת. לא להאשים או לבקר. לא להגיד "אתה" או "בגללך". מותר להגיד "אני" ורגש.
למשל אסור להגיד "בגלל שתמיד אמרת לי מה מותר לי ומה אסור גדלתי להיות מבוגר שמפחד מסמכות". מותר להגיד ש"אני מפחד מסמכות היום וזוכר את הפחד שלי כשאמרת לי מה לעשות ומה לא". נשפע פשוט? לא ממש. אנחנו לא מורגלים לחשוף את הרגשות שלנו וקל לנו יותר להאשים את הסביבה במצבנו. לאחר סבב רגשי שכזה ביניהם מסתבר שכולם חולקים את אותם רגשות. שהסודות הכי גדולים כבר לא מפחידים כל כך וכשהם יוצאים לאור מתפנה חלל נעים בגוף שהיה תמיד מלא כעסים ופחדים. כעת הם יכולים לפגוש אחד את השני, אולי לראשונה בחייהם, ללא תפקידם או מסיכות. בן מתבונן בפניו של אביו כמו מבוגר שפוגש מבוגר. הוא יכול לראות את פניו ועיניו ולא את "אבא". האב יכול לראות את המבוגר העצמאי שעומד לפניו ולא את הילד הקטן שנמצא בראשו. לא עובר הרבה זמן וחלל החדר מתמלא אהבה כשהם פוגשים זה את זו בסקרנות חדשה. בכי וצחוק מתחלפים במהירות ודמעות של אושר חדש ממלאות את הלב. עכשיו תורי להתבונן בהם מהצד להרגיש את ליבי מתמלא אהבה ולנגד דמעה.
"כל משפחה חייבת את זה לעצמה" הם אומרים לי לאחר החיבוק הגדול המשותף שאיחד אותם שוב. "תגיד לכולם לא לחכות ולעשות זאת עכשיו".
Share by: